מה את מתעצלת? תקומי ותעשי

אני בטוחה שאני לא היחידה שלימדו אותה שרק בעבודה קשה משיגים דברים, שלא משנה מה, להמשיך קדימה, גם "כשכל העולם על הכתפיים" מרגיש כבד, כבד מדי, ושמנוחה זה לחלשים.

החודשים האחרונים בחיי הם בין החודשים המתישים ביותר שעברתי בחיי.

מכירה/ קניה של בית, העברת תכולה לאחסון, מגורים לתקופת ביניים אצל המשפחה, ניהול השיפוץ, כל זה תוך מחויבות לניהול שגרת חיים רגילה של אראל ושלי בין אם עבודה וחינוך או הצורך הבסיסי להיות אמא נוכחת.

בחודש האחרון כבר הרגשתי שאני קורסת. בעיקר חסרה לי הפינה שלי למנוחה.

כמו מגדל קלפים קרסתי.

נחרדת לחשוב על כמות הפחמימות הריקות (אין על בורקס) שאכלתי בשביל לקבל אנרגיה זמינה, שאגב התוצאה המתקבלת היא בדיוק ההיפך, עייפות מטורפת.

כמות הקפה ששתיתי, הגזמתי ממש....

לא חזרתי להתאמן, עשיתי הפסקה בלימודים, בקיצור, עשיתי את כל מה שלא צריך לעשות, ואז החלטתי שדי,

פוס משחק!

והגיע גם הקול הנוסף- דווקא עכשיו, באביב?

עונת השיא, עונת הפריחה, עונה בה כל הפוטנציאל הגלום בנו אמור להתפרץ החוצה באנרגיה אדירה (יאנג מתוך היין) דווקא עכשיו את קורסת ומכריזה על פוס משחק?

מה את מתעצלת? תקומי ותעשי, תמשיכי להתנהל בשביל היום של אחרי.

אך משהו בתוכי יודע שאם אני רוצה להישאר שפויה אני חייבת להוריד הילוך, אז כל שנותר לי הוא להתעשת על עצמי, לדאוג למילוי אנרגיה ובעיקר להרפות לתוך הכאן ועכשיו.

הקול הנוסף, אותו קול הפנימי שתמיד דורש מעצמי יותר מכל אחד אחר מלווה אותי בכל דבר שאני עושה- בחינוך, בלימודים, בעבודה, באימונים, נשמע בשבועות האחרונים צורם מדי, חזק מדי, קונטרסטי מדי למהלך החיים. הוא מתיש לי את הגוף ואת הנשמה. הוא מכווץ את הבטן, יוצר כאב ראש ומתח קבוע בשאר חלקי הגוף, פוגע בשינה ובחיוניות, מסרס את היצירתיות ואת האפשרות להסתכלות צלולה ארוכת טווח.

כשהבנתי שזה מה שקורה נתתי לעצמי את הזמן להבין איך להתארגן עם המצב החדש והלא מוכר- שחרור הצורך בשליטה ודיוק, הזכרתי לעצמי שמנוחה היא לא מילה גסה, היא גם לא עצלות, אך נתתי לעצמי גם דד ליין מאד ברור מתי לצאת ממצב שנכנסתי אליו.

כי כמו כל דבר בחיים, פרופורציות וגבולות הכרחיים לבריאות.

והכי הכי חשוב, קבעתי לעצמי טיפולי שיאצו כי דרך הגוף לומדים המון.

למדתי שמה שחסר לי זאת הזנה. מילוי של משאבי האנרגיה ולא רק הוצאה, כי כמו בחשבון הבנק שלנו, פחות מתאים להיכנס למינוס.

ובעיקר למדתי כמה חסרה לי התחושה של ההוויה הרגעית, של הכאן ועכשיו, של מה אני חווה כרגע.

כמטפלת שיאצו זה הכרחי להיות בכאן ועכשיו בכדי לטפל מתוך ניקיון ושקט.

המאבק עם הקול הנוסף קיים בכל יום ולמצוא את הדרך לנקודת האיזון זו השאיפה שלי כרגע.

תוך כדי אני מנסה ליהנות מהדרך ולא רק מהמטרה הסופית. שביל פרפקציוניסטית, זאת עבודה קשה

שלך, מיכל