כשכתבתי לראשונה את הפוסט "כשתלדי זה יעבור לך" על הטרימסטר הראשון שלי, היתה לי מטרה גדולה וברורה בראש-להעלות מודעות.
לאפשר לנשים את הלגיטימציה לומר שלמרות שהיריון הוא לא מחלה, יש מצבים שהוא לגמרי מרגיש ככה.
באותה נשימה, כמטפלת המלווה נשים בהיריון על כל גווניו ועוזרת להן להתכונן ללידה, ניתן לעבור אותו גם אחרת אם רק תמצאי את התמיכה הנכונה לך.
כי אין אימא שלא שמעה את המשפט המרגיז (בלשון המעטה) לפחות פעם אחת בהיריון- "כשתלדי זה יעבור לך".
תוך כדי הכתיבה הבנתי שאני בעצם עושה סוג של עיבוד לחווית ההיריון והלידה שלי, וזוהי מטרה נוספת, ואולי החשובה ביותר בשבילי ברמה האישית. ככה נולד טייק טו.
טרימסטר שני
טרימסטר שני במצב בריא הוא טרימסטר שקט. טרימסטר המסמל הסתגלות ואחדות.
הגוף כבר נערך והסתגל למצב החדש. ההורמונים כבר לא מייצרים סערה, הרחם ממשיך לגדול ורואים "בטן". מתחילים להרגיש תנועות עובר ועסוקים בבדיקות שכל מערכות העובר עובדות.
את מחוברת. מתרגשת.
דמייני כר דשא רך, שמש זהובה שמחממת, ציפורים מצייצות, פרפרים צבעוניים, מרחפת לך בתחושה אביבית ציורית על ענן בשמיים תכולים. טרימסטר שני במצב בריא נראה כך, תמונה יפה.
אבל מה קורה שלא? מה קורה כשהגוף לא ערוך לשינויים הפיזיולוגים, לקפיצות הגדילה?
כבר סיפרתי בפוסט הראשון שלא הגעתי מוכנה להריון. לא ברמת משאבי הגוף ולא ברמה הרגשית.
מה שלא חשבתי עליו זה שגם ברמה המבנית (שלד שריר) הגוף שלי לא היה ערוך להריון מכיוון שיש לי היסטוריה רפואית של עקמת, בלט דיסק בחוליות תחתונות ונפילה על עצם הזנב.
לא העליתי על דעתי עד כמה גם זה ישפיע.
שינוי מבנה האגן הוליד תופעות של כאבי גב, רגל נגררת ולבסוף סימפיזיוליזיס, הגבלה משמעותית בתנועה ובתנהלות.
הטרימסטר השני שלי או בפרספקטיבה לאחור- מלחמה על הבית
לא הצלחתי להתאפס על החיים שלי. הייתי לא פה ולא שם, או יותר נכון, לא הייתי יצור חי, אלא רובוט. רובוט שקם בבוקר, עובד מהבית (בבקעת בית שאן) או נוסע למקום העבודה (במרכז). צרבות איומות, כאבי ראש, כאבי גב ורגליים משתקים.
לא יכולתי לעמוד, לשבת או לשכב. כל כך מנותקת מהסיטואציה הייתי שגם לבדיקות לא הלכתי, מעקב היריון- מה זה בכלל? רק אולטרסאונד אחד עשיתי ובו גיליתי את מין העובר ואיתו נולדו גם רגשות האשם. לא הסכמתי לספר מה מינו כדי שלא יתחילו צהלולים מסביבי שיכריחו אותי להתעמת עם עצמי. בחדרי חדרים, בארבע עיניים, ישבתי עם חברתי הטובה והרשיתי לעצמי טיפה להתרגש, גרם של התרגשות והשתעשעות עם הרעיון לחשוב על שם בשבילו. כל מה שעלה לי לראש היה- איתן. עכשיו, תוך כתיבת שורות אלו פתאום זה מכה בי, איך לא ראיתי את הקשר לשם? אולי כי אני בעלת אופי חזק? אולי רציתי ביטחון. באתר מטרנה מפורסם כך: "לפי הקבלה: השם איתן הוא למעשה תיאור לאדם בעל אופי חזק ויציב, המשדר בטחון וסמכותיות וקיום שורשי. השם נזכר בתנ"ך בהקשר של דמויות תנכיות, כמו אֵיתָן בֶּן-זִמָּה ואֵיתָן בֶּן-קִישִׁי, וכמו כן בהקשר של תיאור מקור מים, כמו נחל איתן - "וְיִגַּל כַּמַּיִם, מִשְׁפָּט; וּצְדָקָה, כְּנַחַל אֵיתָן", ספר עמוס, פרק ה, פסוק כ"ד. משמעותו של נחל איתן הוא נחל הזורם כל השנה, ונושא עימו את אופיו של השם המעיד על שפע, חיים ובריאה."
את החודשים האלו העברתי בנדודים. בין חיים בבית שלי, שלא הרגיש שלי, ובין בית אמי, שגם הוא לא הרגיש שלי. בעבודה תפקדתי בתפוקה מלאה מבלי להראות סוג של חולשה. אספתי את עצמי חזק חזק, כמו קציצת בוץ הדוקה שהתייבשה.
כי כשאת במלחמת הישרדות, אין אפשרות לעצור. את מונעת מכוח האינרציה. בשלב מסויים הכאבים היו כל כך בלתי נסבלים שאושפזתי במחלקה האורתופדית.
המתח הגדול ששריתי בו היה כרוניקה ידועה מראש (בדיעבד) לצירים מוקדמים. וכך, גם באישפוז, נדדתי מהמחלקה האורתופדית, שלא יכולה לתת מענה לאישה בהיריון, למחלקת נשים, שגם לה אין מענה, מחוברת שעות למוניטור.
מה היה שם ואיך ניתן לעזור?
קציצת בוץ כבר אמרתי? כשאני כותבת קציצה אני מתכוונת למהות שלה ולאו דווקא לניראות- חומרי גלם מעורבבים, נדחסים ונהדקים ליחידה אחת שאסור לה להתפרק. ככה הרגשתי. בעקבות המתחים הרבים בהם הייתי שרויה, ובגלל האופי שלי, הביקורתי לעצמו והלא מתפשר, לא איפשרתי לעצמי להרפות.
ברמה הפיזיולוגית הגוף שלי היה מתוח ומשוך.
כל מבנה האגן- מפרקים, רצועות, שרירים, רקמות רכות, איבדו את הגמישות שלהם, את האפשרות להתרחב ולהשתנות בהתאם להיריון ההולך וגדל.
בראי השיאצו, זה כמובן אני יודעת רק בדיעבד, לא היתה תנועת חומרים (דם, צ'י, נוזלים) בגוף, נוצר עימדון- סטגנציה.
האיברים שאמורים להעלות ולהוריד נלחמו אחד בשני ונוצר מעין פול גז בניוטרל. לסטרס בגוף לא היה איך להשתחרר והופעל מנגנון הגנה לא מודע כדי שכל המתח הזה לא יחדור ל"גרעין" שלי ולעובר.
אחדות לא הרגשתי.
אם הייתי מגיעה לטיפול, היתה לי את האפשרות להרפות, אפילו רק לרגע (ואז לעוד רגע ועוד רגע).
תחת ידיים שמשדרות ביטחון, חמלה והרגעה למערכת העצבית, ניתן היה להוריד קצת מהסטרס ולהתחיל תנועת חומרים תקינה בגוף, להרגיש ולהתחבר לגבולות הגוף, לעובר.
הייתי מקבלת תרגילים שניתן לבצע בבית על מנת להחזיר שליטה בריאה על כל המתרחש.
אילו רק זכרתי מה שלמדתי בטוח הטרימסטר היה נראה אחרת, בוודאי גם הטרימסטר השלישי והלידה.
אישה יקרה,
יש סימפטומים בהריון, והם לגמרי יכולים להרגיש כמו מחלה.
כשאת באה לטיפול את דואגת לבריאותך ולבריאות עוברך.
בשיאצו לא נזרוק סיסמאות לאוויר ובטח לא נטפל לפי שטנץ קבוע.
נשאל ובעיקר נקשיב, למילים ולמה שמאחוריהן, נתבונן ונרגיש את הגוף, נבין איך ועם מה יש לנו לעבוד. נתמוך ונחזק את הגוף בדיוק איפה שהוא צריך.
נהיה העזרה החיצונית שלך, עד שכבר לא תצטרכי.
ואם תצטרכי במהלך כל ההיריון זה גם בסדר,
כי את בסדר!
שלך, מיכל