ואז הוא נתקע לא ימינה, לא שמאלה, לא למטה ולא למעלה. מושך איתו גם את הכתף והשכמה- הצוואר. כבר חודשיים שאני עומדת במצב שבו צריכה לקבל החלטה חשובה.
לא אלאה בפרטים הטכניים אבל ההחלטה הזאת, לכאן או לכאן, תשפיע על כל כך הרבה מיני החלטות בעקבותיה. חודשיים שאני בודקת, חוקרת, מתייעצת, מריצה תרחישים, ובעיקר מרגישה כמו במשחק רולטה, כי לא משנה כמה תתכונן ותתכנן, אף פעם אי אפשר באמת לדעת מה יש בצד השני. לפני 3 שבועות, היקום החליט שמספיק, שאני חייבת לעצור את המערבולת ולקבל החלטה, ואז בנסיעה שגרתית לאימון, בום! נכנס בי מישהו מאחור.
הכי "מצחיק" שבאותו הבוקר היתה לי הרגשה ממש חזקה שתהיה לי תאונה. שלומי טוב, או חשבתי כך.
מלבד הלם ראשוני קל, באסה על הפרוצדורה של ביטוח, מוסך, רכב חליפי בזמן של החופש הגדול, הרגשתי טוב.
ככה זה כשאני לא מקשיבה ליקום
שבועיים אחרי התאונה, שבועיים אחרי שכבר ידעתי (או יותר נכון, חשבתי שידעתי) מה אני הולכת לעשות, נטרפו לי הקלפים מחדש, אופציה נוספת נפתחה לפניי והבילבול חזר.
היקום החביב הועיל בטובו ושלח לי וואחד זבנג (נוסף), איתות ברור ל- "תעצרי רגע, מה נסגר איתך?" ביום למחרת, התעוררתי משנ"צ הכרחי של שבת (לא לקנא), והופ נתפס הצוואר. כמו שכתבתי בפיסקה הראשונה לא סתם נתפס, נתקע, אין מצב להזיז לשום כיוון רק קדימה.
תנועה לא עוזרת, ומנוחה? אין מצב, לא מסוגלת להניח את הראש על כרית, ככה שלא יכולתי לישון גם מכאב וגם מעודף מחשבות- מתכון נפלא לשיגעון.
מה זה משנה למה הוא נתקע?
בשיאצו אנחנו מחפשים את הסיבה, את המקור, את הבנת עולמו של המטופל. (ניתן לקרוא בהרחבה כאן) לפעמים יש, לפעמים אין, ולפעמים זה גם וגם, בדיוק כמו שקרה לי. כמעט ואין "אין". לצוואר מלבד היותו איבר עם מבניים אנטומיים כמו עמוד שדרה, שרירים וכו', יש גם משמעות/ היבט רוחני, הוא מחבר בין השמיים לארץ, בין הרוח לחומר- בין הראש לשאר הגוף. נכון שקרתה לי תאונה ולחבלה יש שם- "צליפת שוט" אבל, למה לא הרגשתי מיד? למה דווקא אחרי שבועיים ולא באותו רגע? או בכלל לא? את החבלה קיבלתי בתקופה לא פשוטה בכלל וכשיש מצוקה כמו שאני חוויתי, פלג גוף עליון מתחיל להתכווץ ולהתכווץ עד שלא אין טווח תנועה מלבד להסתכל קדימה כדי לעבור את המשוכה. האזור היה כבר כל כך רגיש שהספיק לו טריגר קטן נוסף בדמות טלטלה מפתיעה ותנוחת שינה לא טובה.
הטיפול יתאפיין לאו דווקא בהתערבות ישירה בצוואר אלא, הרבה פעמים רחוק ממנו על מנת להתחיל תנועה פנימית בגוף של הורדת הסטרס כלפיי מטה ולבסוף יהיה קל יותר לגשת לצוואר.
איך זה נגמר?
ראשית, טופלתי ע"י קולגה למרפאה, וכשאני אומרת טופלתי, אז מלבד המגע גם חפרתי לה על המצב הרגשי שלי עד שהצלחתי לדייק לתובנה של מה בדיוק אני צריכה לעשות כדי שלא יחזור על עצמו. עוד עזרה ההבנה של הדרך אותה אני בוחרת וסגירת כל הפרטים הלוגיסטיים סביבה. תוך כדי כתיבת שורות אלה, הצוואר נע בחופשיות. מי שמתחבא מלפניי, מאחוריי ומצדדיי, הוא העומד (-;
שלך, מיכל
