את הפוסט הבא כתבתי משתי זוויות.
האחת כאימא שחוותה היריון קשה (שלא לומר, רע),
והשנייה, כמטפלת המלווה נשים בהיריון על כל גווניו.
אין אימא שלא שמעה את המשפט המרגיז (בלשון המעטה) לפחות פעם אחת בהיריון-
"כשתלדי זה יעבור לך".
בלימודים מתקדמים של שיאצו בהיריון ולקראת לידה הדבר הראשון שלימדו אותנו היה-
"בואו נשנה את השיח",
ומאז כל אחד מאיתנו החליט שחייבים לשנות את השיח, שאנו שליחים שחייבים להפיץ את הבשורה.
למה? כי אין סימפטום שלא ניתן לטפל בו בעזרת השיאצו!
איך? כי אנו רואים מי עומדת מולנו, מה היא "סוחבת" איתה (בגוף ובנפש), נותנים לה את הלגיטימציה להרגיש את מה שהיא מרגישה ואת הכוח לשנות.
לפני זמן מה ראיתי פוסט בקבוצת פייסבוק:
"חברה סובלת מבחילות הריון קשות (שבוע 9 הריון שני) בבוקר נמצאת עם הבן שלה (בן שנה וחצי) ואחה"צ בעבודה. אין לה עזרה וקשה לה מאד לתפקד. יש לכן המלצה מה יכול להקל?"
נתנו לה שלל עצות, טובות, כאלה שגם אני הייתי רושמת, אבל על אותה כמות עצות היו אותם כמות משפטים של "רק ללדת" וכו' וכו'.
כשקראתי את הפוסט יכולתי לראות בעיני רוחי את אותה האימא: מבנה גוף, גוון עור, צבע הקול אופי הבחילות והכי חשוב- מה בין המילים.
ככה אנחנו המטפלים, לומדים ומתאמנים, שעות על גבי שעות על גבי שעות, את האבחנות, הניואנסים הקטנים ועדיין, אף אחת לא באמת דומה לאחרת כל אחת היא עולם שלם שאין כמוה.
על אף שהריון יכול להרגיש כמו מחלה למעשה הוא שיא הבריאות- הרי זה נס!
הגוף בריא וחזק, מסתגל ומשתנה בהתאם למצב החדש, תזמורת של הורמונים מנגנת בהרמוניה מושלמת וגם אם לא, כאן ההזדמנות לשינוי, כי הרי אין שום דבר שהוא סתם.
כל דבר שמשפיע עלייך משפיע על העובר ולהיפך.
הטרימסטר הראשון שלי
כאשר גיליתי שאני בהריון קיבלתי את שוק חיי.
לא היה יום שלא התפללתי (אמיתי אבל, הייתי דוסית) שאתעורר מהחלום הרע שנקרא החיים שלי.
באותו זמן התמודדתי עם דברים לא פשוטים בחיי האישיים והמקצועיים, וכשנכנסתי להיריון ידעתי שאני לא רוצה להביא נשמה טהורה לעולם מלא כאוס.
הביטוי הפיזי לכאוס הגיע בצורה של עייפות גדולה ודיכאון, בחילות וצרבות איומות לאורך כל היום, הסתגרתי בתוך עצמי, "סגרתי גבולות" אין יוצא ואין בא, הייתי בודדה.
אפילו ביני לבין עצמי לא הרשיתי לעצמי לשמוח ולו לרגע קטן.
מה עשה הגוף החכם והבריא? כי אמרנו היריון הוא שיא הבריאות, ברמה פיזיולוגית הגוף עשה הכל כדי לשמור על ההיריון, העלה פרוגרסטרון, האיט פריסטלטיקה ועוד. בראי השיאצו, ואת זה אני יכולה לרשום רק בדיעבד, הכאוס הפנימי בו הייתי מצויה גרם לרעש וקונפליקט כל כך גדול בין הפנים, שזאת אני, לבין החוץ שזו החברה.
לא היו לי בכלל משאבים פיזיולוגים ונפשיים לטובת ההיריון.
וכשאני אומרת משאבים אני מתכוונת בין היתר להרגלי האכילה שלי עוד לפני ההיריון, להרגלי החיים שלי, העישון, עצם זה שעבדתי כמו מטורפת (כי אני וורקוהולית), למגורים במקום מרוחק מכל מה שאני מכירה כולל מערך תמיכה כמו משפחה או חיי חברה.
שנאתי את עצמי ואת העולם, הרגשתי קורבן של החיים.
אם הייתי מגיעה לטיפול שיאצו בזמן הנכון קודם כל היתה לי את האפשרות לנקות את הרעש לרגע,
להגיד בקול את מה שהתביישתי בו, את הפחדים המטורפים שהיו לי, להציף את ההתמודדויות הקשות שלי, להעיף אמונות מעכבות ו/או למצוא את ה"סנטר" שלי (כל אחת יכולה לקרוא לזה אחרת). הייתי לומדת להתכנס, זאת אומרת מקשיבה לעצמי, לאיתותים מהגוף ויוצאת לפעולה כזו או אחרת ולא מסתגרת כאילו אני תחת מתקפה ומתנהגת כמו יען שטומן ראשו בחול, ובכך לומדת על הזהות החדשה שלי- ההיריונית, והאמיתית- כמו שאמרתי מנקה את כל הרעשים החיצוניים.
הייתי מכירה ומבינה בדיוק מה הצורך שלי ומגלה כמה כוחות יש בי, שהם מנוע מטורף לשינוי. אילו רק זכרתי מה שלמדתי, אילו רק אמרו לי, אילו רק הייתה מודעות של הסביבה או לחילופין היה לידי אדם קרוב שקרוב אליי שיזכיר לי להאמין, בטוח הטרימסטר היה נראה אחרת, וגם אלו שאחריו, עליהם ארחיב בהזדמנות אחרת.
מה היה שם בין המילים ואיך ניתן לעזור?
בחזרה לאותה אנונימאמא
שבוע 9 קרוב לתהליך השלמת השלייה וחבל הטבור בין השבועות 11-13 (שיא הבחילות אם יש). בשבועות הראשונים קיימת הצפה הורמונאלית אדירה: אסטרוגן, פרולקטין, פרוגסטרון.
נוסיף על זה את העובדה שאת צריכה "להתנהג כרגיל" לטפל בבן, ללכת לעבוד וכל זה בלי לגלות לאף אחד כי בישראל כמו בישראל, אסור לגלות שמא יהיה עין הרע :-) ונניח וגילית? גם אז מותר לך להרגיש רע!
ואולי יש משהו אחר שמסעיר אותך? אין תמיכה כי את טיפוס כזה שלוקח הכול על עצמו, אולי התא המשפחתי לא מאפשר, אולי ההיריון לא רצוי?
אולי בכלל "זילזלת" בגוף שלך ואכלת רק ג'אנק, או לא אכלת כלום? אולי "הרעלת" באמצעות אלכוהול וסיגריות?
במהלך ההיריון את זאת הכי את, אין הדחקות, הכול יוצא החוצה.
אי אפשר להסתיר. אנחנו "מאשימות" את ההורמונים כאשר אנחנו לא יכולות יותר לסבול משהו כשלמעשה זה כל כך טבעי ונכון לנפנף את כל מה שמציק לך בחיים.
אישה יקרה, ניתן להקל ויותר מזה.
נכון שיש סימפטומים בהריון אבל זה לא אומר שאת צריכה לסבול ויותר מזה, כשאת באה לטיפול, את לא מתפנקת, את דואגת לבריאותך.
בשיאצו לא נזרוק סיסמאות לאוויר או נטפל לפי שטנץ קבוע.
נשאל ובעיקר נקשיב, למילים ולמה שמאחוריהן, נתבונן ונרגיש את הגוף, נבין איך ועם מה יש לנו לעבוד. נתמוך ונחזק את הגוף בדיוק איפה שהוא צריך.
נלמד אותך טכניקות שישמשו לא רק להתמודד ולהעביר את הבחילות אלא גם למצבים אחרים בהיריון, אם יהיו, ואפילו לזמן הצירים.
נהיה העזרה החיצונית שלך, עד שכבר לא תצטרכי.
ואם תצטרכי במהלך כל ההיריון זה גם בסדר,
כי את בסדר!
שלך, מיכל