בבוקר שני אחד, 22.10.2001 ה' במר חשוון, קיבלתי טלפון שהפך את עולמי
"אבא שלך, הוא רגיש למשהו? סובל ממשהו?"
מה??? למה???
"אבא שלך התמוטט"
אני בדרך
וככה, יום שני בבוקר מצאתי את עצמי רצה ממרכז העיר כפר סבא לכיוון צומת רעננה ומנסה לתפוס טרמפים בדרך לחיפה. לא עברה רבע שעה ובטלפון הבא, בתוך הטרמפ של אדם אדיב שנקלע לסיטואציה הזויה, כשכולי ממררת בבכי, שמעתי: "אל תבואי. אין טעם. הפראמדיקים ניסו להחיות אותו במשך שעתיים ללא הצלחה".
דום לב
בבוקר יום שני אחד, ככה באמצע החיים, פתאום לא היה לי אבא בשר ודם בעולם הזה.
אבא, שהיתה לי הזדמנות לשוחח איתו ממש לפני שזה קרה ולא לקחתי אותה. האכזבה, רגשות האשם, הכעס העצמי, עד היום חרוטים בי.
כמה חודשים אחרי קיבלתי מכתב- יש לך קצת כסף במשרד הביטחון, אביך היה מוכר כנכה צה"ל.
מיד ידעתי שאעשה משהו טוב עם הכסף הזה. לא אבזבז על שטויות כמו שאני רגילה לעשות או על טיול למזרח.
עברה שנה, אוקטובר 2002, יוצאת למסע "הטיול למזרח" אבל במכללת רידמן לרפואה משלימה.
חודשיים לפני ישבתי מול יועצת לימודים ובחרתי במגמת טיפול רב תחומי בתרפיות מגע- רייקי, ארומתרפיה, עיסוי שוודי ועוד. מגמה עיקרית- זן שיאצו (אנקדוטה קטנה בהקשר הזה אפשר לקרוא כאן).
התחלתי.
5 דק' של שיעור ראשון גרמו לי להבין שהלב הגיע הביתה, שיאצו זה הכלי שלי, הדרך שלי, וכל השאר? לא בשבילי.
למה? לא יודעת. מאז ומתמיד עבדתי עם האינסטינקטים שלי, עם תחושות הבטן.
כיום אני יודעת למה בחרתי דווקא בשיאצו.
העומק והעוצמות שקיימות בטיפול הזה לא דומות לשום דבר אחר. זהו מגע מלב אל לב.
מלמדים אותנו טכניקה ובו בזמן איך לא להיות טכניים. איך להרגיש את המטופל, את העוצמות שבו, את ה ki (אנרגיה) שבו. איך להישען לעומק הנכון שבו המטופל מרגיש שהוא יכול להישען עלינו.
וככה, אמרתי ביי ביי לכל השאר ומעכשיו רק שיאצו.
עברו 3 שנים והגיעה עבודת הגמר שלי, צריך לבחור נושא.
כאמור, לשיאצו הגעתי רק בגלל העובדה שאבא שלי מת. פשוט מת. 2 אותיות 'מ' ו-'ת'.
בכל הזמן הזה ליוותה אותי המחשבה עליו? או שלא?
בכלל עיכלתי מה קרה כאן?
אני מבינה שהוא לא כאן?
מצליחה להרגיש משהו או שיש חומה מסביב ללב?
התשובה היא- לא! לא מעכלת, לא מבינה, לא מרגישה.
מתי היה זמן ואיך בכלל מתחילים לחשוב על זה
פתאום זה הבריק בי, ננסה לחקור מה זה שכול- איך הוא משפיע על הגוף, על הנפש, ומה קורה בחיבור בניהם.
בחרתי לעשות את עבודת הגמר שלי על אימהות שכולות. איך מתמודדים, ואם בכלל, איזה ביטוי יש לזה בגוף, מה קורה בתא המשפחתי וכדומה, ודרך זה לעבור את שלבי האבל בעצמי.
הגשתי את העבודה, עשיתי את המבחן וקיבלתי תעודה- מטפלת בכירה בזן שיאצו
עברתי גם את חלק מחמשת שלבי השכול בעצמי. רק חלק, אולי השניים הראשונים. עד היום אני לא בטוחה שבאמת עברתי את כולם.
זה הסיפור. ככה הגעתי לשיאצו.
מה היה מסלול חיי אם לא אותו בוקר יום שני 22.10.2001, ה' במר חשוון, אני לא יודעת.
אני כן יודעת שעם כל הכאב לפחות אני מברכת שמצאתי את הייעוד שלי בעולם.
ייעוד שגורם ללב להתרחב עם כל טיפול וטיפול.
*מוקדש לאבי, דני
שלך, מיכל
